Home > Uncategorized > מאמר הדעה על יום הכיפורים והתוקף שלי סופי

עכשיו הותר לפרסום שהפרקליטות זכתה בערעור על גזר הדין שהושת על הצעיר רעול הפנים שתקף אותי עם סכין ב-2015, בזמן שאחרים גנבו זיתים של פלסטינים ושרפו מטע. בית המשפט המחוזי בלוד הוסיף הרשעה לעונשו. השופטים ציינו בפסק הדין, שבנוסף לפגיעה שספגתי בתקיפה, בא-כוחו של הנאשם ואחרים הסיתו נגדי בתקשורת לאחר המעשה. על אף שבמפגש עם התוקף במסגרת “צדק מאחה” הכרתי בחור סימפטי, בעל רצון לתרום לחברה; על אף שאני רוצה להאמין שהוא עובד על עצמו כדי ללמוד מטעיותיו; ועל אף שאני חושב שתפקיד החברה הוא לעזור לו לשקם את עצמו – אני מברך על ההרשעה. נוכח המציאות העגומה, בה רשויות אכיפת החוק כמעט אף פעם לא ממצות את הדין עם תוקפים של פלסטינים – ההרשעה היא אזהרה חשובה למפגעים פוטנציאליים, ומסר מדרבן לרשויות האכיפה.

אולי לא בכדי היתר הפרסום ניתן בין כסה לעשור. זה מעורר בי מחשבות על ההבדל בין לסלוח ולשקם את הפוגע, לבין סובלנות למעשים פוגעניים; וגם על היכולת לעשות תשובה ועל העבודה לבנות עולם טוב יותר.

לפני כמה ימים בקבוצת דיון של רבנים, נשאלה השאלה “מה להגיד לאדם שמישהו פגע בו, והפוגע לכאורה לא יודע שהוא פגע ולא מבקש סליחה? הנפגע שואל האם עליו לסלוח בכל זאת. תשובתי הייתה שעל אף שיש הלכות מפורטות על החובה לבקש סליחה, על החובה לסלוח לאדם שמבקש סליחה, ואף על כמה פעמים אדם צריך לבקש סליחה אם הנפגע לא סולח לו (שלוש פעמים), הדין לגבי אדם שאינו מבקש סליחה פחות ברור לי. עוד השבתי, כי זה עניין מאוד אישי. איני יודע את סוג או גודל הפגיעה, או מה באמת לטובת הנפגע. יחד עם זאת, המלצתי לעשות בירור יחד עם הנפגע מה זה עושה לנשמתו לשמור על הכעס. בפתחו של יום הכיפורים, רגע לפני “כל נדרי”, אנחנו מתפללים “הנני מוחל מחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי… ולא יענש שום אדם בסיבתי…”. התרגיל הרוחני הזה הוא לטובת נשמתנו יותר מאשר לטובת האדם שאנו מבקשים שלא ייענש.  

בעבודתי משך 23 שנה בראש ארגוני זכויות אדם (היום כמנכ”ל “תורת צדק” ע”ר), חוויתי המון פגיעות בבני אדם אחרים המעוררות כעס, בושה וכאב רב – בישראלים החיים בעוני, בפלסטינים, בבדואים אזרחי המדינה, במבקשי מקלט ועוד. גם בי אנשים פגעו – באופן פיסי, באופן מילולי ובדרכים נוספות.

מצד אחד, לא הייתי יכול להמשיך בעבודתי אם המעשים הנוראיים הללו לא היו זועקים לשמיים בעיניי, ואם לא הייתה בוערת בעצמותיי אי-הנכונות להשלים איתם. אנו לומדים במדרש מכילתא דרבי ישמעאל (בחודש ח’), שלמעשה הפגיעה בבני אדם ממעיטה בדמותו של אלוהים בעולם, מאחר וצלם אלוהים נמצא בכל אדם. כפי שבית המשפט ציין, יש דברים שאסור להתייחס אליהם בסלחנות.

מצד שני, הייתי נשחק מזמן אילו שמרתי וצברתי בליבי כעס אישי נגד כל מפר זכויות אדם, או נגד כל מי שפגע בי. גם בדיון על עונשו של התוקף שלי, עלה הטיעון שהוא לא ביקש סליחה ולא ניסה לפצות אותי ביוזמתו. אבל אני, סלחתי לו מזמן – לטובת הבריאות הנפשית והרוחנית שלי. אחר כך, במסגרת צדק מאחה, הוא כן ביקש סליחה והביע חרטה.

לפעמים גם שואלים אותי “למה אתה שונא את בעלי ההון, או את המתנחלים, או את היהודים, או את המדינה, או את עצמך?” אני נזכר במה שהרבה מאתנו שמענו מהורינו: “אני לא שונא אותך. אני שונא את המעשה שעשית”.  

האמת היא שלא הייתי יכול להמשיך בעבודה שלי אילולא האמנתי שביסודו, העם שלנו הוא עם חפץ צדק. מחקרים שערכנו מראים שרוב הישראלים היהודיים שמים את ביטחונם ואת טובתם בעדיפות עליונה (כמו רוב בני האנוש), אבל אין להם שום שאיפה לפגוע בפלסטינים או במישהו אחר. כאשר הממשלה שלנו דוהרת להרוס את חאן אל אחמר, סוסיא ואף כפרים של בדואים אזרחי המדינה, אני יודע שרוב התומכים בצעדים הללו עושים את זה מתוך אי ידיעת העובדות. כאשר נחשפים לעובדות הנקיות, ללא דברים שהם בגדר דעות – רוב העם תומך ביחס הוגן, צודק ואנושי כלפי האחר. כמובן, שהייתי רוצה שאחוז גדול יותר מאתנו יהיו מוכנים לעבור מדיבורים למעשים, כדי לקדם צדק, זכויות אדם ואת חזונה של מגילת העצמאות. אבל למדתי מאמי ז”ל, שיש סיכוי גדול יותר שאנשים יעשו טוב, כאשר אנחנו רואים את הטוב שבתוכם.

אנו לומדים על הטוב שבנו, מעצם המילה “תשובה”. אנחנו נותנים תשובה – עונים – לקול האלוהי, המצפוני, שקל למדי להתעלם ממנו או להתגונן מפניו. אנו עושים את המאמץ להסתובב, ושבים לאני ולאנחנו האמיתיים שלנו. גם במילה “חטא” גלום הרעיון שרצינו לעשות את הדבר הנכון, אבל חטאנו למטרה. המסר המרכזי של הימים הנוראים הוא לא רק החובה להשתנות, אלא בעיקר היכולת להשתנות. אלוהים לא מבקש מאתנו דברים שאנו לא מסוגלים לעשות. גם בתוקף שלי קיימת היכולת להשתנות.

אנחנו עם שסבל פגיעות, במשך אלפיים שנה. יש בינינו עדות ומעמדות שמרגישות נפגעות אחת על ידי השנייה. אנו משתמשים בכוח מוחלט כדי לכפות הסדרים פוגעניים על עם אחר, באופן חד-סתרי. ביום א’ קיבלנו תזכורת נוספת שגם הם יכולים לפגוע בנו.

מה נעשה עם כל תחושות הפגיעה שאנו סוחבים בליבנו? אסור להפגין סובלנות כלפי פגיעה בבני אדם. אבל אנחנו צריכים לשמור על נפשינו ולהכיר את הטוב, כדי להיות מתקני עולם. מי ייתן ובעונת הסליחות הזאת,  נשכיל לחזק את יכולתנו לשוב לטוב שבנו כיחידים וכחברה.